<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שלשה עשר</h1>
<h2>דף מז.</h2>
אין מחזירין מנורה של חוליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא בזה מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור, שאין בנין בכלים ואין סתירה [בכלים], ואם היה רפוי מותר להחזירו, ואין מתקנין חוליות של שדרה (לשקטן) [של קטן] זו בצד זו מפני שנראה כבונה, לשון רבינו משה.
<h2>דף עג.</h2>
המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בהם ה"ז תולדת תופר וחייב, וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בדבר זה ה"ז קורע, לשון ר"ם. התופר מאבות מלאכות, לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין, גזרה שמא יתפור. אבל יצאו מוכין מן הכר או הכסת [מחזירין אותן בשבת], לשון רבינו משה.
הקושר קשר של קייימא והוא מעשה אומן חייב, כגון קשר הגמלים וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענים בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור. וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחילה. כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בבהמה, ה"ז פטור. וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן ה"ז אסור. קושרת אשה מפתחי החלוק אע"פ שיש לו שני פתחים, וחוטי סבכה אע"פ שהוא רפוי, ורצועות מנעל וסנדל שקושרים אותו על הרגל בשעת מלבוש, ונודות יין ושמן אע"פ שיש להם שתי אזנים, וקדרה של בשר אע"פ שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר. וקושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו, אבל לא בחבל. וקושרין לפני הבהמה או ברגלה בשביל שלא תצא אע"פ שיש לה שני אסרות. וחבל שהיה קשור בפרה קושרו באבוס. היה קשור באבוס קושרו בפרה. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאבוס. אבל אם היה חבל הגרדי שמותר לטלטלו הרי זה מביא וקושר בפרה ובאבוס מפני שאלו הקשרים מעשה הדיוט הם ואינם לקיימא, אלא פעם קושר ופעם מתיר. ולפיכך מותר לקשור אותם לכתחילה. לשון רבינו משה. מלשון רבינו משה שמענו שקשר הוא של קיימא [והוא] מעשה אומן חייבין עליו. של קיימא ואינו מעשה אומן, מעשה אומן ואינו של קיימא, פטור אבל אסור. לא מעשה אומן ולא של קיימא מותר לכתחילה. ומביאור הר"ש והראב"ד נראה שכל קשר של קיימא אע"פ שאינו מעשה אומן אסור לקשרו מפני שנראה קשר של קיימא, וזהו קשר מנעל של תלמידי חכמים שבשעת הטיט מתירין אותו, וכן קשר שקושרין בסנדל שלפעמים עומד כן חודש ימים ולפעמים מתירין אותו. ואין מותר לקשור לכתחילה אלא הקשר שקושרין ומתירין ביומו. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכן נראה דעת הרי"ף. ועוד שמענו מלשון הר"ם, שאין מותר לקשור חבל הגרדי אלא בפרה אבל לא בדלי. וכן נראה מן ההלכה. ויש מי שפסק שחבל הגרדי הואיל ומותר לטלטלו קושרין אותו לכתחילה בדלי. והראשון נראה לנו עיקר.
התופר שתי תפירות חייב. והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תישמט. אבל אם תפר יתר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר חייב, שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה, לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שפסק הממתח את צדדיו חייב משום תופר. וביארו ממתח את צדדיו, כאותן שמכניסין חבל או רצועה בנקבים דקים בצדדים המלבוש או בבתי הזרוע כדי להדק וליישב אותן, שאסור למתוח אותו חבל או אותה רצועה מפני שהוא תופר. ויש מי שביאר ממתח את צדדיו, במותח חוט של תפירה שביארנו, אבל למתוח אותו חבל או אותה רצועה מותר, שאין כאן תפירה. וכן נראה דעת הר"ם, שלא ביאר אלא מותח חוט של תפירה. מ"מ טוב להחמיר. אלא שבאותן שיש בהם נקבים רחבים נראה לי שמותר, שאין זה נראה תפירה. הקורע כדי לתפור שתי תפירות חייב. אבל הקורע (להפסד) [להפסידה] פטור מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו, חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב. והקורע בית הצואר בשבת חייב. לשון רבינו משה. והראב"ד כתב שהקורע בחמתו הוא [פטור] שהרי אמרו שהוא כעובד ע"ז. אבל הקורע להטיל אימה על בני ביתו חייב.
הקורע מאבות מלאכות, לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצינעה, ומתמהמה כדי שלא יקרע, ואם נקרע אינו חייב כלום שהרי לא נתכוין. ומותר ללבוש בגדים חדשים ואם נקרעו נקרעו, ופוצעין את האגוזים במטלית, ואין חוששין שמא תיקרע, לשון רבינו משה.
הסותר כל שהו חייב, והוא שיסתור ע"מ לבנות, אבל אם סתר דרך השחתה פטור. הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע ה"ז תולדת סותר וחייב והוא שיתכוין לתקן. מלבנות המיטה וכרעות המיטה ולוחות שבספינה ושבעריסה ונקליטי המיטה ורגלי השולחן ויד הסכין שפירשו, ה"ז לא יחזיר, ואם החזיר פטור שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. והוא שלא יתקע, ואם תקע חייב.
<h2>דף צה.</h2>
אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין אותו, מפני שנראה כבונה. לשון רבינו משה. זה כתב הר"ם גודלת ופוקסת הנאמר בהלכה, ופוסקת הוא שפוסקת במסרק. ויש מי שביאר, שכל זמן שמפרדת השער אפילו ביד אסור משום פוקסת. וזה נראה עיקר. ומכאן יש להוכיח שכל תיקון שער בשבת אסור. והנשים שנוהגות לסרק בשער הקשה של חזיר אסור, מפני שהיא פוסקת. גם יראה לי, שאי אפשר שלא תשיר שער, ופסיק רישיה הוא. וזה נראה לעין.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה כל שהו חייב (משום). המשוה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל או מילא גיא, ה"ז בונה וחייב, אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט, הנותן את הטיט חייב, ובנדבך העליון אפילו העלה את האבן והניחה ע"ג הטיט חייב שהרי אין מניחין עליה טיט אחר, והבונה על גבי כלים פטור, העושה אהל קבוע ה"ז תולדת בונה וחייב. וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית. וכן המגבן את הגבינה ה"ז תולדת בונה. ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת, לשון רבינו משה. יש מי שכתב שהעושה כלי אדמה אינו חייב משום בונה שהרי אמרו אין בנין בכלים. ויראה לי שמה שאמרו אין בנין בכלים, כגון להחזיר מנורה של חוליות וכיוצא בזה, אבל עשיית הכלי הוא בנין.
המכניס יד בקרדום לתוך העץ שלה ה"ז תולדת בונה וכן כל כיוצא בזה, וכן כל התוקע עץ בעץ [בין שתקע במסמר] בין שתקע בעץ עצמו עד שנתייחד, ה"ז תולדת בונה וחייב, העושה נקב כל שהו בלול של תרנגולים כדי שתכנס בו האורה חייב משום בונה, המחזיר דלת של בור ושל דות ושל יציע חייב משום בונה, לשון רבינו משה. יש מי שאמר שאינו חייב אא"כ מחזיר הציר של בור ושל דות. וכן נראה מן ההלכה. ויש מי שפסק שכן הדין במחזיר דלתות הבית [שהוא] חייב משום בונה. ודלתות החלונות כדלתות של בית הם. ויש מי שאמר שלא אמרו זה אלא [אם הוא] כעין יתד שנכנס בקרקע. אבל החלונות הסובבים על ציר ברזל הואיל והן עצמן אינן מחוברות לקרקע ה"ז ככלים ואין בהם משום בנין ולא משום סתירה. וזה אינו נראה, שכל דבר המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.
<h2>דף קד:</h2>
התופר שתי תפירות חייב. והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תישמט. אבל אם תפר יתר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר חייב, שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה, לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שפסק הממתח את צדדיו חייב משום תופר. וביארו ממתח את צדדיו, כאותן שמכניסין חבל או רצועה בנקבים דקים בצדדים המלבוש או בבתי הזרוע כדי להדק וליישב אותן, שאסור למתוח אותו חבל או אותה רצועה מפני שהוא תופר. ויש מי שביאר ממתח את צדדיו, במותח חוט של תפירה שביארנו, אבל למתוח אותו חבל או אותה רצועה מותר, שאין כאן תפירה. וכן נראה דעת הר"ם, שלא ביאר אלא מותח חוט של תפירה. מ"מ טוב להחמיר. אלא שבאותן שיש בהם נקבים רחבים נראה לי שמותר, שאין זה נראה תפירה. הקורע כדי לתפור שתי תפירות חייב. אבל הקורע (להפסד) [להפסידה] פטור מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו, חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב. והקורע בית הצואר בשבת חייב. לשון רבינו משה. והראב"ד כתב שהקורע בחמתו הוא [פטור] שהרי אמרו שהוא כעובד ע"ז. אבל הקורע להטיל אימה על בני ביתו חייב.
<h2>דף קיא:</h2>
הקושר קשר של קייימא והוא מעשה אומן חייב, כגון קשר הגמלים וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענים בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור. וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחילה. כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בבהמה, ה"ז פטור. וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן ה"ז אסור. קושרת אשה מפתחי החלוק אע"פ שיש לו שני פתחים, וחוטי סבכה אע"פ שהוא רפוי, ורצועות מנעל וסנדל שקושרים אותו על הרגל בשעת מלבוש, ונודות יין ושמן אע"פ שיש להם שתי אזנים, וקדרה של בשר אע"פ שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר. וקושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו, אבל לא בחבל. וקושרין לפני הבהמה או ברגלה בשביל שלא תצא אע"פ שיש לה שני אסרות. וחבל שהיה קשור בפרה קושרו באבוס. היה קשור באבוס קושרו בפרה. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאבוס. אבל אם היה חבל הגרדי שמותר לטלטלו הרי זה מביא וקושר בפרה ובאבוס מפני שאלו הקשרים מעשה הדיוט הם ואינם לקיימא, אלא פעם קושר ופעם מתיר. ולפיכך מותר לקשור אותם לכתחילה. לשון רבינו משה. מלשון רבינו משה שמענו שקשר הוא של קיימא [והוא] מעשה אומן חייבין עליו. של קיימא ואינו מעשה אומן, מעשה אומן ואינו של קיימא, פטור אבל אסור. לא מעשה אומן ולא של קיימא מותר לכתחילה. ומביאור הר"ש והראב"ד נראה שכל קשר של קיימא אע"פ שאינו מעשה אומן אסור לקשרו מפני שנראה קשר של קיימא, וזהו קשר מנעל של תלמידי חכמים שבשעת הטיט מתירין אותו, וכן קשר שקושרין בסנדל שלפעמים עומד כן חודש ימים ולפעמים מתירין אותו. ואין מותר לקשור לכתחילה אלא הקשר שקושרין ומתירין ביומו. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכן נראה דעת הרי"ף. ועוד שמענו מלשון הר"ם, שאין מותר לקשור חבל הגרדי אלא בפרה אבל לא בדלי. וכן נראה מן ההלכה. ויש מי שפסק שחבל הגרדי הואיל ומותר לטלטלו קושרין אותו לכתחילה בדלי. והראשון נראה לנו עיקר.
כל קשר שחייבין על קשרו כך חייבין על היתירו. וכל קשר שהקושר אותו פטור כך המתיר אותו פטור. וכל קשר שמותר לקשר מותר להתירו, לשון רבינו משה. הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיוצא בהן ה"ז תולדת קושר וחייב, ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת, וכן המפריד את הפתיל ה"ז תולדת מתיר וחייב, והוא שלא יתכוין לקלקל הדבר, ושיעורו כשיעור הפותל, לשון רבינו משה.
<h2>דף קיב.</h2>
כל הראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו בשבת, לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית נוטל גמי הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי, לשון רבינו משה. כתב הראב"ד שכן הדין אם היה ברשות הרבים, שהוא במקום שאינו נשמר. ויש מי שאמר שברשות הרבים אסור, גזרה שמא יוליכנו ד"א. וזה נראה עיקר. נשמטה לו רצועת מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל מותר להחזיר הרצועות למקומן, ובלבד שלא יקשור, לשון רבינו משה. העניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה. לפיכך החבל שנפסק, מקבץ שני קצוותיו וכורך עליו משיחה ועונב עניבה, לשון רבינו משה. נימת כינור שנפסקה קושרין אותה במקדש אבל לא במדינה. ולא יקשור נימא לכתחילה אפילו במקדש, לשון רבינו משה.
<h2>דף קכב:</h2>
התוקע חייב משום בונה, לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלים אותם ולא מחזירים גזרה שמא יתקע, אבל דלת שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלים ולא מחזירים, ואם נשמט ציר התחתון שלהם דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו. אבל ציר העליון שנשמט אסור להחזירו בכל מקום, גזרה שמא יתקע, לשון רבינו משה.
<h2>דף קכה:</h2>
העושה אהל קבוע חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אהל קבוע לכתחלה, ואין סותרין אהל ארעי, גזרה שמא יעשה או יסתור אהל קבוע. ואם עשה או סתר [אהל עראי] פטור. מותר להוסיף על אהל ארעי בשבת, כיצד טלית שהיתה פרוסה על העמודים או על הכותלים והיתה כרוכה קודם השבת, אם נשאר ממנה גג טפח מתוח ה"ז מותח את כולה בשבת עד שיעשה אהל גדול, וכן כל כיוצא בזה, לשון רבינו משה. וכן נראה שבכל מקום שיש שם אהל טפח מביא מחצלת וכיוצא בזה ופורש עליה. יש מי שכתב שכל העושה אותו למחיצה אפילו מן הצד אסור. אבל אם לצניעות מותר. יש מי שכתב שלא אסרו לעשות אהל ארעי אלא כשעושה אהל [על גבי] קונדסין נעוצים בקרקע, אבל אם עשה אהל תחילה ואחר כך נתן תחתיו קונדסין ונשמט ונעשה אהל מאליו מותר. כתב הר"ם שפקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו את החלון.
<h2>דף קלח.</h2>
אין תולין את הכילה, שהרי נעשית אהל ארעי. ומותר להניח כסא ומטה וטרסקל אע"פ שנעשה תחתיהן אהל, שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא ארעי. כל אהל משופע שאין בגגו טפח ולא פחות משלשה סמוך לגגו רוחב טפח ה"ז אהל ארעי והעושה אותו בשבת לכתחלה פטור. טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהם מע"ש מותר לנטותה ומותר לפרקה. וכן הפרוכת מותר לנטותה ומותר לפרקה. כילת חתנים שאין בגגה טפח ואין בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח, הואיל והיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה. והוא שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח, לשון רבינו משה.
<h2>דף קלח:</h2>
כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמין אהל על לבושו מותר ללובשו. ואם הוציא מן הבגדים סמוך לראשו או כנגד פניו כמו אהל, והוא מהודק על הראש, והיתה השפה היוצאה קשה ביותר כמו גג, אסור מפני שהיא אהל ארעי. לשון רבינו משה. מלשון הר"ם שמענו שהאיסור שבזה הוא משום אהל. והרב ר' שלמה כתב שאם אינו קשור, אפילו אין [לו אהל] טפח אסור, שמא תגביהנו הרוח מראשו ויביאנו ארבע אמות בר"ה. ואם הוא קשור או מהודק, אפילו יש לו אהל טפח מותר. וכ"כ רבינו יעקב. הנוטה (פירות) [פרוכת] וכיוצא בזה צריך להזהר כדי שלא יעשה אהל בשעה שנוטה. לפיכך אם היתה פרוכת גדולה תולין אותה שנים, אבל אחד אסור. ואם היתה כילה שיש לה גג אין מותחין אותה [ואפילו] עשרה, שא"א שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל ארעי. בגד שמכסה בו החבית לא יכסה בו את כולה, מפני שנעשה אהל ארעי. אבל מכסה הוא מקצת פיה. המסנן בכפיפה מצרית לא יגביה קרקעית הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אהל ארעי.
<h2>דף קמו.</h2>
אין מחזירין מנורה של חוליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא בזה מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור, שאין בנין בכלים ואין סתירה [בכלים], ואם היה רפוי מותר להחזירו, ואין מתקנין חוליות של שדרה (לשקטן) [של קטן] זו בצד זו מפני שנראה כבונה, לשון רבינו משה.
חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ונוטל ואוכל, לשון ר"ם.
<h2>דף קנז.</h2>
מותר לקשור קישור שאינו של קיימא לדבר מצוה. כגון שקשר למדוד שיעור מקוה, לשון רבינו משה. וכן פוסקין את המאור בכלי מן הכלים, ומודדין את המטלית אם יש בו שלש על שלש כדי לקבל טומאה. וכן מותר לקשור לוח בגמי, וכיוצא בו שאינו של קיימא, ומודדין לוח חלון שבין שני בתים אם יש בו פותח טפח כדי להביא את הטומאה, שמדידות אלו הן של מצוה.
